סיפורה העצוב של ורד, או תמצית כישלונות רפואת השיניים הישראלית

לפני כמה ימים סיפרה לנו העיתונאית אורלי וילנאי את סיפורה קורע הלב של ורד[1].

ורד, לצערה. היא התגלמות הכישלון הקולוסאלי של רפואת השיניים במדינת ישראל, ולצערנו היא איננה לבד במקרה הזה, ו"ורדים" או "ורדות" לרוב מסתובבים בינינו, ולכן כדאי לספר את הסיפור הזה ולפרק את מרכיביו.

ומי יודע אם לתקן באנו?

החיים לא חייכו תמיד לורד, ולמרות קשייה הסוציו-אקונומיים והבריאותיים, היא הצליחה לבנות לעצמה חיים של כבוד ומשמעות אם כי אין בהם שפע כלכלי רב בלשון המעטה. עד כאן זהו סיפורם הקלאסי של הרבה מאוד אנשים בחברה הישראלית הדרוויניסטית.

אבל, ויש אבל גדול: בשל קשייה הכלכליים, ורד לא הצליחה לממן לעצמה טיפולי שיניים נאותים והגיעה למצב שהיה צורך לעקור לה את כל שיניה. וכעת השאלה הנשאלת היא: איך לשקם אותה? איך לאפשר לאישה הצעירה הזאת חיוך ושיניים בריאות?

פירוט הגלגולים שמופיעים בכתבה קורע לב. החל מרופאים שגרמו לה נזקים בריאותיים כבדים שהובילו אותה לחדר מיון במצב קשה, המשך בסדרה של הצעות מחיר לטיפולים שונים שנעו בין הסכומים הדמיוניים של 250000 עד 400000 ₪, וכלה בהצלחתה להגיע לקבלת טיפול במרפאת תדהר.

במרפאות מסוג זה, כל הטיפול משולם מראש כמובן. והנה גולת הקפקאיות בסיפורה של ורד: לאחר שמצבה הבריאותי והכלכלי הביא אותה לצורך בטיפול יקר להחריד, לאחר שהיא הצליחה בדרכים שונים ומשונים לגרד את הסכום שיאפשר לה לחייך מחדש, הנה שבאמצע הטיפול המרפאה נעלמת לה ומותירה אותה ללא שיניים וללא כסף…

כינוס נכסים, פשיטת רגל או כל מילה אחרת שתרצו לבחור כדי לתאר את מצבה של אותה חברה לא יכסו על העובדה שכעת ורד נמצאת במצב קשה ואין לה לאן לפנות ולמי להתלונן.

זהו תמצית סיפורה של ורד. זהו תמצית סיפורו של הכישלון של המקצוע שהוא גם המקצוע שלי.

ועכשיו אסביר למה כוונתי.

הכישלון הראשון הוא שעלות טיפולי השיניים נופלת כולה על המטופלים. המדינה בראשית דרכה לא הצליחה להשוות את טיפולי השיניים לטיפולים רפואיים אחרים ולספק אותם לאזרחים במתכונת דומה. ניתוח לב פתוח, כימוטרפיה או השתלת איברים עולים סכומים שכמעט לאף אחד אין את האפשרות לממן מכיסו. אבל עיקרון הסולידריות החברתית, שנולד בגרמניה של ביסמרק בסוף המאה ה-19[2], גורס שכולם ישלמו כל אחד סכום קטן כדי שאלה שצריכים טיפול בזמן מסוים יוכלו לקבלו בלי לשלם עבורו מכיסם הפרטי. עם התפתחות המדע והטכנולוגיה הרפואית, הטיפולים נעשו יקרים יותר ויותר, ורוב מערכות הבריאות של העולם נמצאות כל העת בקשיים כלכליים ונאבקות להגיע לאיזון תקציבי. וכאן המקור לסצינות שאנו עדים להם מידי שנה, כאשר ועדת סל התרופות צריכה להחליט על איזה טכנולוגיות יש להכניס או להוציא מהסל, ולחרוט בכך את גורלם של חולים כאלה או אחרים. כאמור, רפואת השיניים אינה חלק מהמשחק הזה. עד עכשיו לא היה למדינה כסף בכלל לממן את אותם הטיפולים, ורק בשנים האחרונות דוחף השר ליצמן לכיוון מימון ממשלתי לטיפולי שיניים. התהליך בראשיתו, כי רק טווח גילאים מסוים מאוד מכוסה, והוא אינו נטול פגמים[3].

הכישלון השני אף הוא כישלון של המדינה. מאז 1985, כאשר ח"כ מאיר שטרית העביר את החוק לשינוי פקודת רופאי השיניים, המתיר לכל דכפין לבוא ולפתוח מרפאה משלו. ברור שאותו יזם הצמא לפתח פרקטיקה בתחום "יוקרתי" ו"רווחי" זה לא יוכל לטפל באנשים בעצמו, אבל הוא ינהל את העסק שלו בדיוק כמו כל עסק אחר, במטרה אחת ויחידה: להרוויח מקסימום כסף. הוא יעסיק\יעביד רופאים הרעבים ללחם אשר אינם מסוגלים לפתוח ולנהל עסק משל עצמם בשכר מביש ולרוב ללא זכויות סוציאליות, וטובת המטופלים תעניין אותו בדרך כלל כקליפת השום.

הדברים האלה נכונים כמובן לגבי כל מרפאות התאגידים שצצו מאז החלת אותו חוק, אבל גם – ורוב הציבור אינו ער לנקודה הזאת – לגבי מרפאות קופות החולים השונות. אלה הן מרפאות פרטיות לכל דבר אשר מטרתן למלא את הקופה הריקה של הקופות. הן מנצלות את מאגרי הלקוחות של הקופות, מביאות לקוחות חדשים לקופות ומצליחים -בעזרת שכנוע ושיטות שיווק כאלה ואחרות – להחתים אותם על ביטוחים משלימים.

השיטה הזאת מבטיחה רמה בינונית ומטה של טיפול (כי הרופאים הטובים באמת לא זקוקים לכאלה מקומות עבודה מפוקפקים), וגם הרבה מאוד טיפולים מיותרים בכלל. ואת זה אני רואה פעם אחרי פעם כאשר מטופלים (אצלי, האנשים הם ה"מטופלים" שלי, ולא הלקוחות. וההבדל אינו סמנטי בלבד…) באים אלי לקבלת דעה שנייה ומביאים לי הצעות מחיר על דברים שלא היו ולא נבראו.

בקופות החולים לכל הפחות, אפשר להתנחם בעובדה שמאחורי המותג עומד גב פיננסי איתן ואבטחה להמשך הפעלת המקום לאורך זמן.

אבל במקומות קטנים יותר, במרפאות המנוהלות על ידי בעלי עסקים שאינם רופאי שיניים, ביטחון זה אינו קיים. ולכן, פעם אחרי פעם, אנחנו רואים מרפאות כאלה שנפתחות, פועלות כמה שנים ופושטות את הרגל ונסגרות כאשר הן משאריות את הלקוחות שלהן קרחים מכאן ומכאן, ללא טיפול וללא הכסף, שהם כמובן דאגו לגבות מראש…

ורד, שהכתבה של אורלי וילנאי מוקדש לה, היא רק קורבן נוסף של תופעה זו. המדינה יודעת על התופעה-הבעיה הרי ידועה וחוזרת על עצמה כל כמה שנים!- אבל היא לא עושה כלום כדי למנוע את הישנותה. זהו הכישלון השני של המדינה.

הכישלון השלישי הוא של הרופאים ושל מקצוע רפואת השיניים. ממקצוע רפואי שדואג לרווחת המטופלים, רפואת השיניים העכשווית עברה להיות כזו שמציעה טיפולים משוכללים יותר ויותר אשר עלותם מרקיע שחקים. הנושא היה לתחרות על יוקרה: מי יבצע את הטיפולים היוקרתיים והיקרים ביותר? אותו רופא ייחשב בעיני עצמו ובעיני עמיתיו כרופא צמרת, וגלגלי השיווק יעשו את שלהם ויגררו עוד מטופלים בעלי אמצעים שתמיד מוכנים לשלם יותר בשביל לקבל טיפול יותר איכותי לטעמם.

ופה אני חייב לסייג. נכון שהמקצוע שלנו עשה כברת דרך מרשימה ביותר, ועל הדברים שאני עושה עכשיו ביומיום, אפילו לא חלמתי כאשר סיימתי את מסכת לימודי לפני קצת יותר משלושה עשורים.

ובכל זאת. כמעט תמיד אפשר למצוא את הפשרה שתבטיח טיפול איכותי במחיר שיתאים למטופל. אני חייב להגיד שבתוך רופא שמתעסק בשתלים יותר מ-25 שנה, עוד לא יצא לי אפילו פעם אחת להציע תכנית טיפול במחיר של 250000 עד 400000 ₪ כפי שמופיע בכתבה.

מה קרה? אבדה הבושה? מרופאים, נהיינו סוחרים, והמפנה הזה בהחלט אינו בריא.

אבל הכישלון האחרון הוא בהחלט כשלונם של המטופלים. הם לא לומדים אף פעם.

אף על פי שכל שנתיים שלוש מופיע בעיתונות סיפור פשיטת הרגל של מרפאה או רשת מרפאות כזו או אחרת, המטופלים אף פעם לא זוכרים ולא לומדים. הם ממשיכים לפקוד את המקומות האלה, אשר דואגים לשכנע אותם לקנות טיפולים יקרים להחריד ולהכחיד תוך הפעלת שיטות פסיכולוגיות יעילות ביותר של מכירות. והאנשים משתכנעים, מאמינים ומשלמים. ידוע הרי שפראיירים לא מתים…

אבל כמוסיפים חטא על פשע, המטופלים לא מבינים שאמנם קיימים כל מיני טיפולים על המדף, אבל זה לא אומר שכל אחד חייב לקבל את כל מגוון הטיפולים האפשריים. הם נותנים למוכרות (לרוב) ולמוכרים לעבוד עליהם ולשכנע אותם שבלי X או בלי Y, חייהם יהיו בזבל, ולכן הם חייבים, אבל ממש חייבים לקבל את הטיפול היקר ביותר. ולא חשוב אם בשביל להשיג אותו הם צריכים למשכן את הבית או לקחת הלוואות לשנים רבות. לא חשוב אם הכסף הזה היה יכול לשמש עוגן כלכלית לעת צרה או לבסס תשלומי פנסיה עתידיים. יש כסף, בו נבזבז אותו. אין כסף? לא נורא! נבזבז בכל זאת ונדאג אחר כך…

אנשים מאבדים לגמרי את הפרופורציות. אני חוזר ואומר: כמעט תמיד קיימת אלטרנטיבה סבירה במחירים שפויים יותר. בדיוק כמו שלא כל אחד נוסע במרצדס דגם 2016, לא כל אחד חייב לעבור את כל השתלות העצם, את השתלים במספר הגדול ביותר האפשרי, ולקבל עליהם את השיקום היוקרתי ביותר.

בצומת הכישלונות האלה נפלה ורד. וצר לי עליה ועל שכמותה.

הערה: לפני כמה שנים כתבתי את המדריך: " עשר דרכים לחיסכון בשתלים דנטליים". אפשר להוריד אותו בחינם בלחיצה כאן.

[1] http://www.haaretz.co.il/news/orly/.premium-1.2804384

[2] http://www.ilo.org/global/publications/magazines-and-journals/world-of-work-magazine/articles/ilo-in-history/WCMS_120043/lang–en/index.htm

[3] כי אין להצדיק את העובדה שרק קופות החולים מורשות לספק את השירותים האלה בחינם לאוכלוסיה, כאשר רופאי השיניים הפרטיים -שמהווים את רוב אוכלוסיית המטפלים בארץ – כוונו בכוונה תחילה מימי ראשית המדינה לעבר פרקטיקה עצמאית על ידי רשויות הבריאות שלא יכלו לספק את אותם טיפולים. אבל זהו גם כישלונה הקולוסאלי של הסתדרות רפואת השינים שלא הצליחה לעמוד על המשמר ולהיות חלק מהתהליך הזה. אבל על כך במאמר נפרד בבוא היום.