ליאורה היא אישה חביבה בת 72, ואני הולך לספר לכם היום את סיפורן של השיניים שלה.
למה?
מיד תווכחו, שסיפורה של ליאורה יכול לגעת לכל אחד ואחת מאתנו, וניתן ללמוד ממנו הרבה.
לליאורה חסרות כמה שיניים בלסת העליונה,. עד כאן זהו סיפור שגרתי לחלוטין. ההחלטה הטיפולית היא לשקם את האזור בעזרת שתלים דנטליים, לאחר עקירת השן הטוחנת האחורית הסובלת ממחלת חניכיים מתקדמת, אשר פגעה בעיקר בשורש המזיו-בוקאלי
.
אבל ליאורה "עושה חושבים", ומחליטה שהיא אינה מעוניינת לעקור אף אחת משיניה…. אני מסביר לה בסבלנות שבמצבה הנוכחי, זה לא יהיה חכם לכלול את השן החולה הזאת בגשר חדש, כי עתידה לוט בערפל בלשון המעטה. אבל ליאורה יודעת בדיוק מה היא רוצה וממשיכה בשלה. האמת היא שבסך הכל, אם וכאשר יקרה מה שאני צופה שיקרה לשן הזאת, ניתן יהיה לקצר את הגשר מבלי לסכן את העבודה בכללותה. לכן אני מחליט ״לזרום״ עם החלטתה של ליאורה…
איזה טיפול ניתן להציע לשן כזאת?
ההחלטה היא ללכת על טיפול פשוט עד כמה שניתן, ואני עוקר את אותו שורש במסגרת ההתערבות הכירורגית של החדרת השתלים. ממילא השן הזאת אמורה לתמוך בגשר הזמני ונראה בעוד כמה חודשים מה יהיה אתה…
אבל בעת חשיפת השתלים, השן התייצבה ומראה סימנים ברורים לכך שהיא מעונינת לשרת את ליאורה לעוד שנים ארוכות.
כך הוחלט לבסוף לכלול את השן בשיקום.
אציין שוב: טיפול זה לא נראה לי הגיוני בשלב ראשון, כי עתיד השן לא מספיק מבטיח. עוד פחות הגיוני בעיניי לחבר בין השתלים לבין שן כזאת, אבל שוב: זהו רצונה ההחלטי של המטופלת שקיבלה את כל ההסברים הרלוונטים. לטיפול שהיא מבקשת לקבל, יש בכל זאת היגיון פנימי וגם מוצא קל במקרה של הסתבכות.
לקח ראשון: כרופא, אני לא תמיד עושה את מה שאני רוצה…
בוא נעשה עכשיו קפיצה ״קטנה״ בזמן ונצפה באותו טיפול 15 שנה לאחר מכן… ליאורה עכשיו בת 87, וממשיכה להיות אישה חביבה, אך קצת פחות אנרגטית. בכל זאת הגיל עושה את שלו!
אז הנה: הכל בסדר בדיוק כמו שהיה ביום הראשון! הטוחנת שלנו עודנה איתנה ונראה אפילו שהעצם התייצבה כתוצאה מהטיפול המינימליסטי שבוצע!
לקח שני: לא תמיד הכל אבוד, ולפעמים אנחנו יכולים לחטוא בפסימיות מוגזמת, ולכרות דין על שן מסיומת שלא לצורך… אולי כדאי לנו כרופאים להיות קצת יותר זהירים בהחלטות שאנו מקבלים, ולנסות להציל יותר שיניים ולעקור פחות…
בוא נמשיך כעת את מסענו המסקרן בזמן, ונחגוג עם ליאורה את כניסתה לעשור העשירי של חייה. המוח חד כתמיד, אבל התווספה לה "רגל שלישית", כהגדרתה: הליכתה אטית יותר והיא נשענת על מקל הליכה. אבל העיקר הוא שהחיוך נשאר רחב כשהיה, ומתק שפתיה ממשיך להוות תענוג לאוזניים.
אנחנו כעת 17 שנה לאחר ביצוע הטיפול, וליאורה מתלוננת על מיחושים באותו אזור. קיימת הפרשה מוגלתית מסביב לשתל האחורי. צילום פריאפיקאלי מראה לנו, להפתעתי הרבה, שאותו שתל איבד לחלוטין את תמיכתו הגרמית!
מה שנישאר לעשות הוא להוציא אותו מתחת לגשר. הגשר יוכל ,כנראה, להמשיך לתפקד, והכל אודות להתעקשותה של ליאורה שרצתה בכל מחיר לשמור את הטוחנת הלכאורה ״אבודה״!
לקח שלישי: אפילו אחרי 17 שנה של הצלחה, שתל עוד יכול להיכשל…
אכן זה נשמע מפחיד, אבל זהו גורלנו כרופאים בפרט וכבני אדם בכלל: עלינו לנהל את חיינו ואת חיי (השיניים של) מטופלינו בסביבה של אי-וודאות מתמדת. לא יעזרו לנו הדעות והביטחון העצמי שלנו. החיים הם לפעמים הפכפכים ומלאי הפתעות… בטיפול לא שגרתי זה שביצעתי לפני המון שנים, מסתבר שזוהי השן שהשארתי כפשרה ובחוסר רצון מופגן, שמהווה כעת גלגל הצלה של ממש.
סליחה ליאורה!
אני טעיתי ואת צדקת, ובגדול. תודה רבה לך על הלקח הכפול שלימדת אותי. הלקח הראשון הוא שאין כמו המטופל עצמו כדי להכיר בצרכיו ויכולות הריפוי של גופו שלו עצמו. תמיד יש להקשיב לו, אפילו אם בסופו של דבר ההחלטה שתתקבל תהיה שונה מזו שהוא רצה בה מלכתחילה. להקשיב, לקחת בחשבון ולשקול (ברור שהכוונה אינה שיש להיענות תמיד, כי ישנן גם דרישות שהן בלתי הגיוניות בעליל).
הלקח השני הוא מבחינתי סוג של מוסר השכל שניתן לתמצת בצורה של מוסר בכלל: עלינו,כרופאים, להיות הרבה יותר ענווים ופחות יהירים, כי למרות השכלתנו המקצועית, אנחנו לא יודעים את הכל אפילו על התחום הצר בו אנחנו עוסקים.
הערה: ובכל זאת, למה נכשל אותו שתל לאחר כל כך הרבה שנות תפקוד מוצלחות? הנה ההשערה שלי: בשנות ה- 90, היה רווח השימוש בשתלים מצופים באידרוקסיל-אפתית. חומר זה, שהוא המרכיב העקרי של העצם עצמה, היה אמור להקל על, ולזרז את, קליטת השתלים. לאחר כמה שנים, התברר שציפוי זה עלול להיפרד מגוף השתל עצמו, ולהביא למגע ישיר בין הטיטניום של גוף השתל לבין העצם הסובבת אותו. בניגוד לשתלים שאינם מצופים, טיטניום זה לא עבר שום הכנת פני שטח המכשירה אותו להיקלט בעצם, ונמצא מזוהם. לכן, הצטברו עדויות על דחייה מאוחרת של שתלים אלו, והם הוצאו מהארסנל הטיפולי. שתל מסוג זה הוא שנכשל כאן. מסתבר – זאת הערכתי- שישנה גם אפשרות שהשתל ייכשל לא רק אחרי 3 או 5 שנים, אלא גם מאוחר הרבה יותר, כאשר ציפוי השתל נפרד מגופו או נעכל על ידי תאי העצם הסמוכים.
לקח רביעי: אימוץ טכנולוגיות חדשות לא תמיד מביא תוצאות חיוביות. הצורך במחקרים בלתי תלויים ארוכי טווח חיוני ביותר. הזהירות באימוץ טכנולוגיות חדשות צריכה להיות נר לרגלינו. אבל זהו דיון נפרד, שעליו אני מקווה לחזור בעתיד בקרוב.
מוגש כשירות לכל מי (רופאים כמטופלים…) שרוצה לעקור שיניים שניתן להציל…
