לפעמים אנו ניצבים מול אבחנה קשה. הדברים אינם תמיד נהירים לנו כפי שהיינו רוצים, ועלינו לקבל החלטות אף על פי שקיימת אי-וודאות מסוימת.
כאשר מקרה מתגלגל אלינו בצורה הזאת, יחסי האמון בין הרופא למתרפא הופכים להיות עדינים: ומה אם אני טועה? ומה אם אעקור שן או אבצע סתימה בשן ללא צורך?
ברוח זו, אני מביא לכם כאן סיפור קצר של מטופל שנמצא אצלי בטיפול עשרות שנים, ואמנם אין בינינו שום בעיה של חוסר אמון. ובכל זאת…
הוא בא אלי להתייעצות עקב כאב עמום בצד הימני של הלסת העליונה. בדיקה יסודית אינה מצביעה על שום ממצא בעל משמעות קלינית.
הנה צילום רדיוגרפי של האזור:
הכלל שלי במקרים כאלה הוא: כשאין כלום (הכוונה היא: כשאין ממצא וודאי המבשר על מחלה או נגע שניתן לטפל בהם), על תעשה כלום!
עדיף תמיד לחכות שהדברים יתבהרו. אני רואה לכך שתי סיבות:
- קודם כול, הרבה פעמים מסתבר שאלה היו מיחושים בעלמא, והדברים נרגעים מעצמם תוך זמן קצר
- תמיד יכולה ליפול טעות בזיהוי מקור הבעיה אם המטופל מתייעץ בשלב מוקדם מאוד והדברים אינם ברורים דיים עדיין. למה להסתכן בעקירה או בטיפול שורש של שן לא נכונה?
אבל במקרה הזה, המטופל חזר לאחר כשמונה חודשים עם תחושות זהות.
בצילום החדש, אפשר להתחיל לזהות שינויים בתצורה של העצם הסובבת את השורש של המלתעה השנייה (15). מבחינתי, ניתן כבר לשער מהי סיבת הכאבים: התחלה של שבר אנכי של השורש כתוצאה של המאמצים שהופעלו לאורך השנים על היתד המתכתי, אף על פי שהוא בוצע לפי כל הכללים של המקצוע. אני מעלה בפני המטופל את ההשערה הזאת, ומתחיל לחפש סימן קליני שיכול להעיד על השבר, הן על הצילום והן על השורש. כל עוד לא מצאתי עדות פיזית לשבר, אני בעצמי אינני מרגיש מספיק בטוח כדי להצביע על צורך וודאי בעקירת השן.
בהעדר ממצא נוסף שתומך בהשערה שלי, אנחנו מחליטים להמתין לבאות.
חצי שנה מאוחר יותר, המטופל חוזר להתייעצות. הפעם (לפחות מבחינתי!) הממצאים שמופיעים על הצילום הם חד-משמעים, ויש לעקור את השן ללא דיחוי.
אבל כאן בדיוק נמצאת הנקודה הפסיכולוגית שעליה רציתי להתייחס בשורות האלה!
אינני עוסק בניסור קרשים או חציבת אבני בזלת, אלא בטיפול בבני אדם, שהם בעלי דעות, רגשות וחששות או פחדים.
אף על פי שאני, כרופא, הגעתי לאבחנה מספיק מבוססת והגיונית מבחינה קלינית, עלי להביא בחשבון את הגורם האנושי. עלי להבין ולקבל שלא כל מה שאני אומר מתקבל כתורה מסיני באופן מיידי, למרות ההיכרות רבת השנים ביני לבין אותו מטופל!
עצם העובדה שאני מביע את דעתי הרפואית באופן נחרץ אינו בהכרח מספיק כדי לשכנע את המטופל (אשר אינו מרגיש עדיין בוודאות שהכאב הפוקד אותו בא מהשן הזאת ספציפית, וזאת מהסיבה הפשוטה שהשן השבורה מחוברת בתוך גשר יציב מאוד לשן הטוחנת, המונעת ממנה תזוזות אנכיות כואבות בזמן הלעיסה) שיש צורך לעקור אותה! לכל היותר הדבר יוכל לשחק בעתיד כחיזוק לאמון שהוא רוחש לי, כאשר הוא ישתכנע שהשן הזאת חייבת להיעקר!
לכן אנחנו נפרדים שוב לשלום, אבל הפעם – לא כבפעמים הקודמות – המטופל מצוייד במרשם לאנטיביוטיקה.
לא עברו יותר מחודשיים עד שאותו מטופל חזר אלי עם אותם הכאבים. הצילום שביצענו לא הותיר הפעם שום ספק:
מצד אחד, האזור הרדיו-לוצנטי (שבו מתמקד ההרס הגרמי) גדל באופן משמעותי תוך שבועות מספר, ומצד שני ניתן כבר להבחין בקו השבר לאורך שורש השן.
הפעם, ואף על פי שהוא עדיין לא הרגיש כאבים עזים ביותר, המטופל הסכים לביצוע העקירה.
ואכן, ניתן להתרשם מהשבר על התמונה הבאה:
לאחר העקירה, הכאבים שלו נעלמו כמובן, והוא ממתין כעת לשיקום מחדש של האזור.
מכל סיפור ומכל טיפול, אני תמיד מנסה להפיק לקח כלשהו ולהתקדם מבחינה אישית ומקצועית.
אז מה אפשר ללמוד מהסיפור הבנאלי הזה?
הבאתי כאן את הצילומים האלה קודם כול כי הם מאוד דידקטיים. הווה אומר שהתקדמות הסימפטומים והממצאים הרדיולוגים ברורים כאן בצורה שאנחנו לא רגילים לראות בכל פעם. אמנם מקרה של שבר מסוג זה אינו נדיר, בעיקר אחרי מספר רב של שנות תפקוד, ובעיקר אצל מטופל בעל נטיות לשחיקת שיניים.
אבל מעבר לפן המקצועי, אני מנסה תמיד לגשת לסוגיות של יחסי אנוש ביראת כבוד. למרות האמון ההדי שקיים ביני לבין המטופל הזה, ניסיתי לכבד את האוטונומיה שלו בתחום קבלת ההחלטות הטיפוליות.
ישנם רופאים סמכותיים מאוד, המכתיבים סוגים שונים של טיפולים. אפילו במקרים שהדבר מוצדק מבחינה מקצועית, אני מסתייג מכל סממן של התנהגות כוחנית. אציין שהבעיה הזאת כמובן אינה מוגבלת לתחום הרפואה…
בסופו של יום, הנכס החשוב ביותר שאנו -כרופאים- אוצרים, הוא האמון שהמטופלים רוכשים לנו. חלק מאמון זה בנוי על יחסים של הדדיות חמלה והבנה.
אז אמנם נכון שלא תמיד הכול מתנהל בדיוק כפי שאנחנו היינו רוצים שיתנהלו, אבל הקירבה האנשית שיכולה להתפתח כאשר נוצרים קשרי אמון מהסוג הזה וכאשר המטופל מבין ומפנים שרגשותיו ושתחושותיו נלקחים בחשבון ברמה הגבוהה ביותר, לא תסולא בפז…
